היא שלפה קלף מהאריזה.
"מחוללת אותנטיות" התנוססה הכותרת על הקלף.
עבדתי איתה ביחד על הקלף. על המסר, השאלות והתשובות שענתה.
המשימה שלה לאותו היום היתה שהיא צריכה להיות במלואה ולהקשיב לקולות הפנימיים שלה, כיוון שהם תמיד צודקים, ובמפגשים עם אנשים, להיות בכנות ואותנטיות מלאה, גם אם זה קצת קשה עבורה, היא צריכה לעשות זאת רק עד זמן הקלף הבא.
כעבור כמה ימים עשתה בדיקת דם. הרופא קרא לה לשיחה.
היא אישה צעירה, בריאה, נשואה, עם ילדה בת שנתיים.
"יש לך סרטן" הוא אמר לה.
"הייתי בהלם" היא שיתפה אותי "אבל בו בעת, הרגשתי בכל הגוף שזה לא נכון ואין מצב שיש לי סרטן". היא שאלה אותו אם הוא בטוח והוסיפה שהיא מעוניינת ללכת לדעה שניה. הוא היה מופתע מתגובתה הבוטחת והאסרטיביות שהפגינה.
"אני יודעת שהייתי אמורה להיות בלחץ עד בדיקת הדם הבאה שאעשה ותוצאותיה. אבל משהו בי היה מאוד רגוע. זכרתי כל הזמן את הקלף וזכרתי שאני צריכה להיות קשובה לקולות הפנימיים שלי. והקולות הפנימיים שלי כל הזמן אמרו לי שאני בריאה ושיש טעות. בגלל זה, הרגשתי באופן אבסורדי כמעט לסיטואציה, שלווה."
עשיתי בדיקה שניה והלכתי לרופא נוסף שאמר לי שזה בסדר. שאני בסדר. שהכל בסדר. לא רציתי לקחת סיכונים מיותרים וביוזמתי ניגשתי לבדיקת דם שלישית עם רופא נוסף, שאישר לי, גם הוא, שהכל איתי בסדר.
אני יודעת שבכל מקרה, הייתי נשארת נאמנה לעצמי ולרגשות הפנימיים שלי. ברור לי שעם או בלי הקלף הייתי הולכת לדיעה שניה. אבל הקלף שיצא לי, חיזק בתוכי כל כך חזק את האמונה בעצמי ושאני צריכה להמשיך להיות נאמנה לקולות הפנימיים שלי, שזה קיבע בתוכי את הידיעה הפנימית שאני צודקת. המילים לא עזבו אותי. להקשיב לעצמי. להקשיב לעצמי"
