יש כמה מילים בשפה העברית שאני לא מתחברת אליהן ולא משתמשת בהן. בכלל! אחת מהן היא המילה "הכי". זו מילה שישר מכניסה אותי לפרצוף בולדוג עם תחושת התנגדות עמוקה.הוא הכי יפה. היא הכי חכמה. אני הכי רוצה. את הכי מוצלחת.מה הכי? מי הכי?מילה בודדה, שתי הברות, שלוש אותיות עם טון #משקל שנכנס לעצמות ומייצר בשנייה אחת את זירת האיגרוף של מוצי נגד קוצי. #תחרות. והאמת היא שבכלל לא שמתי לב לזה, אבל כשהגדולה שלי היתה קטנה אמרתי לה באוזן שהיא הכי יפה והכי מהממת. ואחר כך חשבתי לעצמי, למה "הכי"? לא מספיק לומר לה "את יפה"? "את מהממת"? ומה אם בגלל המילה הקטנה הזו, #הכי, היא תתהלך בעולם והיא תבין מתישהו שהיא לא הכי. היא יפה, היא מקסימה, היא נפלאה, אבל היא לא הכי. היא לא הכי, כי אין הכי.תמיד יהיו #יותר. מקסימים, חכמים, גבוהים ונפלאים וגם הם, עבור אחד יהיו כך ועבור האחר יהיו אחרת לגמרי. יש עיניים שיראו בדבר אחד #יופי אקסטטי ומהמם ויש שיראו באותו הדבר יופי #פשוט, או בכלל לא.המושלם הזה, הסגידה למושלמות, הזמן הזה של הפייס, האינסטה והשיח של "יותר", "הכי" ו"מושלם" #לא#רלבנטי. לפחות לא בשבילי. אני לא במשחק. מעדיפה להיות #שלמה, #נאמנה לעצמי. #אותנטית עם עצמי. נעה מתוך עצמי. יש שיאהבו ויש שלא, אבל זה לא רלבנטי, העיקר שאני – #אני.והמדידה? תמיד ביני לביני. האם אני, מבחינת עצמי, יכולה לעשות יותר טוב, אעשה. וגם אז, רק אם מתאים. רק אם נכון. מעדיפה תמיד להיות שלמה ולא מושלמת.ומה את מעדיפה, להיות שלמה או מושלמת?#מחוללים_שינוי