לפני כשבועיים ביקשו ממני להרים איזה פרויקט בחברה כלשהיא.
הבקשה היתה מאוד מוגדרת והגעתי למפגש הראשון כשאני יודעת מה הם צריכים.
באמצע המפגש, הפרויקט קיבל תפנית.
מאותו רגע, הרגשתי שאני מתרחקת יותר ויותר מהפרויקט. בשיחה, אני מאמינה שיכלו לראות שאני פחות בעניין. הברק כבר לא היה בעיניים.
הוחלט לסיים את הפגישה כשהדברים עדיין לא סגורים ולבחון אותם שוב במפגש שיתקיים לאחר שבוע.
כשיצאתי מהפגישה, הייתי מבואסת. כבר לא היה לי ברור אם ואיך אמשיך עם הפרויקט.
למחרת בבוקר יצאתי לריצה והמפגש צף אצלי בראש. התחלתי לשאול את עצמי, למה התעצבנתי? למה התפנית כל כך הרגיזה אותי עד שזה השפיע עלי להתרחק מהשיח במפגש עצמו ולהחליט שזה לא מתאים לי?
פתאום צפה לי מילה אחת שהדהדה לי "העובדים".
"נעבוד עם העובדים", "נעשה עם העובדים". ואז הבנתי.
החברה לקחה אותי כדי שאני ארים פרויקט שקשור בנשים. עם נשים. למען נשים. וברגע שהם דיברו על "עובדים" פתאום הייחודיות ירדה. זה לא שיש לי משהו נגד גברים. להיפך 😊 אבל הדבר המגניב היה להרים פרויקט ממש ייחודי עם ולמען נשים.
ברגע שהבנתי למה חשתי בתוכי התנגדות, הדרך, היתה ברורה לי.
שבוע אחר כך במפגש, העלתי את העניין ושיתפתי את החברים. כולם הסכימו איתי וחזרנו לשוחח על הרעיון המקורי.
מה שהבנתי מהעניין, זה שברגע שאני חשה התנגדות וריחוק, אני צריכה רגע לעצמי (תמיד אפשר להגיד שאני חייבת לעשות טלפון דחוף או ללכת לשירותים) ואז לתחקר את עצמי ולשאול:
מה הרגיז אותי?
למה התעצבנתי?
מה היה הטריגר?
מה היתה המילה המסוימת שהקפיצה אותי?
ואז
מה אני חושבת על זה?
הידיעה, שכאשר אני ברורה ומדויקת לעצמי, לא צריך לגרור דברים שבוע. זה לוקח רגע וחצי לפצח את העניין ואז.. הכל הרבה יותר פשוט.
